ח'יראת חגאזי יאסין

מי אני ומה אני עושה?

אני דוקטורנטית בתחום מדע, טכנולוגיה וחברה (STS), בעלת תואר שני באבחון וטיפול בלקויות למידה ובהכשרה לאבחון דידקטי. בעבר עבדתי שנים רבות כמורה לאנגלית ומרצה במכללות להכשרת מורים. כיום אני עוסקת בהדרכה ובהוראה בתחום ההתאמות לתלמידים עם לקויות למידה בבתי ספר תיכוניים, וכן מובילה תהליכי יישום ותכניות תמיכה לתלמידים עם קשיי למידה.
 

מה מעסיק אותי עכשיו?

במערכת החינוך בישראל מתרחבת מגמת השימוש בכלים דיגיטליים להערכה ולהתאמה אישית של הלמידה. אף שהכוונה היא לקדם שוויון ושיפור הישגים, בקרב תלמידים דוברי ערבית—כמו ליאן, תלמידת כיתה ו׳ בצפון—ניכרת עלייה בקשיי קריאה ופערים הולכים ומתרחבים במקצועות שפתיים. כלים אלו מסווגים תלמידים אוטומטית ומגדירים מי "בסיכון", אך לעיתים קרובות אינם מבחינים בגיוון התרבותי, בזהות הלשונית, במבטא ובאוריינות רב-לשונית.

המחקר מבקש לבחון כיצד מערכות הערכה טכנולוגיות מתייחסות (או מתעלמות) מהקשרים תרבותיים ולשוניים המשפיעים על למידה של תלמידים דוברי ערבית בישראל. המחקר נערך באמצעות תצפיות בכיתות, ראיונות עם מורים ותלמידים, וניתוח מערכות הערכה מבוססות אלגוריתמים. הממצאים מצביעים על כך שהסיווגים שמייצרות המערכות נתפסים כאובייקטיביים וניטרליים, אך בפועל מבוססים על הנחות תרבותיות וסטנדרטים סמויים המעדיפים תבניות לשוניות מסוימות ומזניחים אחרות.

השלכות התהליך חורגות מתחום ההישגים הלימודיים: המעבר מהערכה אנושית למיון חישובי פוגע בתחושת השייכות של התלמיד, במעמד השפה הערבית בכיתה, ובסמכותו ובשיקול הדעת של המורה. לפיכך, המחקר מציע לשלב את המורה בתוך החיכוך שבין אדם למערכת – לא כמבצע פקודות הטכנולוגיה, אלא כגורם ביקורתי, מתקן ומשיב. שילוב זה מחזיר את הממד האנושי, הרגשי והמקצועי אל לב השיח על טכנולוגיה וחינוך.
 

למה בחרתי בתחום הזה?

מה שטרד וסיקרן אותי היה הפער בין האופן שבו המערכת "רואה" תלמידים לבין מי שהם באמת בכיתה, ובעיקר כשמדובר בתלמידים דוברי ערבית. ככל שהטכנולוגיה נכנסה למרחב הלמידה, ראיתי איך מסך ואלגוריתם מתחילים לתפוס את מקומם של המורה, השיחה, ההיכרות האישית – ואיך תלמידים חכמים, רגישים וסקרנים הופכים לפתאום ל"נתון", לקטגוריה כמו "בסיכון" או "חלש". העיסוק שלי בלקויות למידה ובאבחון דידקטי חידד אצלי את השאלה: מי מחליט מהי "הצלחה" ומהי "קושי", ועל פי אילו סטנדרטים תרבותיים ולשוניים?

המפגש הזה – בין אלגוריתמים שמציגים עצמם כאובייקטיביים לבין מציאות חיים מורכבת של תלמידים רב־לשוניים, ערביים, שחווים מערכת חינוך יהודית־הגמונית – הוא מה שמשך אותי לתחום. הרגשתי שיש כאן לא רק שאלה פדגוגית, אלא גם שאלה של זהות, שייכות וכוח: איך טכנולוגיות הערכה יכולות לחזק תלמידים ומורים, במקום לצמצם אותם לסיווגים? זו השאלה שהובילה אותי לבחור דווקא במחקר הזה.
 

עוד משהו לסיום?

אולי הדבר שהכי חשוב לדעת עליי הוא שהקשר שלי למחקר ולהוראה אינו רק אקדמי אלא גם אישי וחברתי. אני אישה ערבייה, שגדלה וחיה בצפון הארץ, ושפת האם שלי היא ערבית. אני פועלת בתוך מערכת חינוך יהודית־רב־תרבותית וחווה מקרוב את המתח בין שפה, זהות והערכה – לא כתיאוריה אלא כמציאות יומיומית. החינוך לערכים, טיפוח סקרנות אינטלקטואלית, התייחסות אישית לכל אדם ופיתוח כישורי עבודת צוות – מהווים את הבסיס לגישתי החינוכית. אני רואה חשיבות עליונה בהכנת בני אדם לא רק להצלחה אקדמית, אלא גם להשתלבות בחברה מורכבת ודינמית. מתוך העיסוק שלי בלקויות למידה, באבחון דידקטי ובמחקר על טכנולוגיות הערכה, אני עסוקה בשאלות מי מחליט מהי “הצלחה” ומהו “קושי”, ואילו סטנדרטים תרבותיים ולשוניים עומדים מתחת לפני השטח. בעידן המהפכה הדיגיטלית והבינה המלאכותית, אני מאמינה שיש להעצים אנשים ביכולות קוגניטיביות, רגשיות ובין־תרבותיות שיאפשרו להם להשתלב בעולם משתנה, ליזום ולהנהיג. במדינה מגוונת ורבת תרבויות, אני רואה בחינוך לחיים משותפים, סובלנות, הקשבה והכרה באחר תנאי יסוד לבניית עתיד משותף. לכן בעיניי החינוך הוא מרחב שאמור לעצב לא רק אנשים מצליחים, אלא בני אדם חושבים, מוסריים, מעורבים ובעלי תודעה חברתית – ושבו המורה, ולא המערכת בלבד, נשאר דמות מרכזית המגינה על הקול האנושי של האדם.